יש שולחנות שזוכרים הכול.
הם נושאים עליהם שנים של
ידיים שנגעו,
קולות שנשמעו,
מבטים שנפגשו.
שולחן הפסח הוא כזה –
הוא יותר משולחן,
הוא לב של בית,
של משפחה,
של געגוע
ושל תקווה.
היצירה של וכסלר מזכירה לי
את ליל הסדר עם אבא שלי ז"ל,
רואה את חיוכו כשהוא מוזג את הכוס הראשונה.
אני שומעת את דפי ההגדה המתהפכים,
מרגישה את המצה בפה,
את טעמו של היין.
וכסלר לא צייר רק שולחן –
הוא צייר חיים שלמים.
המצה מונחת שם –
כמו הזיכרונות שמעבירים מדור לדור,
כמו סיפורי המשפחה שמתחילים תמיד ב-
"כשאנחנו היינו ילדים…".
היין, לוכד את כל מה שהפסח הזה נושא בתוכו –
חירות,
חגיגיות,
התמסרות לרגע.
אבל יותר מהכול,
הציור הזה מזכיר לי,
שכל שולחן סדר הוא שיחה בין זמנים.
בין מי שהיו כאן פעם, למי שיושבים סביבו עכשיו,
בין מה שנשאר בנו למה שאנחנו עוד נהיה.
השנה, אבל לצד השולחן שלי – כמו לצד כל שולחן בישראל – יהיה גם כיסא ריק. כיסא שמחכה.
כי איך נדבר על חירות, כשהם עדיין שם?
איך נשיר על יציאה מעבדות, כשעדיין ישנם אזרחים כלואים בעזה?
איך נחגוג באמת, כשיש משפחות שלא יודעות אם יקיריהן יחזרו הביתה?
הפסח הזה, הכוס שנרים תהיה גם בשבילם.
חג פסח שמח.
חג של חירות אמיתית. ✨🍷💔
קסטל משה, ליל הסדר, 1953, צילום: אבישי טיכר
