הפחד להתאהב.
זה שם ההרצאה שאני מעבירה מחר.
כל מי שחיפש אי פעם זוגיות (כלומר, כולנו, כן? ) בטח נתקל בחוויה הזאת ולו פעם בחייו.
פעם אצל האחר ופעם בתוכו.
אני זוכרת את עצמי בת 25, שונה מאוד ממי שאני היום, מעצבת אופנה מבוקשת ועסוקה שרק סיימה את "שנקר" וזכתה בפרס של חברת "רבלון", נותנת את הטלפון שלי במסיבה תל אביבית לבחור שהיה חלומה הרטוב של כל אם עבריה:
גבר צעיר וחייכן, חתיך היסטרי, גבוה וחסון, טייס וסטודנט.
הוא היה מקסים וחיזר אחריי במרץ, מביע את רגשותיו במלואן.
הוא הבהיר לי כמה הוא רציני וכמה אני כל מה שהוא רוצה.
אבל אני.....
אני לא ידעתי מה לעשות עם זה.
הוא מאוד מצא חן בעיני, היה בלתי אפשרי שלא – אבל לא ממש האמנת לו ויותר מזה - לא ידעתי לבטא רגשות ואולי גם לא ממש הבנתי מה אני חווה.
ידעתי לזהות כאב.
חייתי בחרדת נטישה מטורפת.
לא היה לי מושג איך זה להיות אהובה.
הייתי סגורה ולא ממש מתקשרת, חייתי מתוך מגננה תמידית ונפרדתי ממנו בהסבר סתום שלא הצלחתי להתחבר.
שנתיים אחרי שמעתי שהוא מתחתן.
לפני כעשור נפגשנו במקרה במדרחוב בנחלת בנימין.
"את יודעת" – הוא אמר לי - "בחיים לא התעקשתי ככה על אף אחת, באמת אהבתי אותך ועד היום אין לי מושג למה עזבת. ראיתי בך את אשתי לעתיד, ממש סגדתי לך!"
מה כבר יכולתי לענות?
שלא היה לי מושג מה לעשות עם האהבה שלו?
שהדרך היחידה שהכרתי כאהבה הייתה רחוקה מאוד מהדבר הנפלא שהוא הביא לחיי?
שכל מה שהכרתי כאהבה היה כאב אחד גדול ומטביע, כזה שלא מאפשר לנשום, וכל מה שרציתי זה שהבאב יעלם, לברוח, לעצום עיניים ולא לכאוב?
מה כבר יכולתי לענות?
שלקח לי שנים להכיר בזה שאני ראויה לאהבה, להיפתח אליה, לגלות אותה כמהותי הפנימית?
שהכאב היה כל כך בלתי נסבל שנכנסתי בו בראבאק, שקילפתי את הקליפות יחד עם עורי וגיליתי אור חדש, גיליתי את האהבה חיה ופועמת בתוכי, גיליתי את האהבה שהיא בסיס קיומי, מהותי העמוקה, זאת שמאפשרת לי היום לקבל את עצמי ואת אחרים כפי שהם, ככה, פשוט.
זאת שלגמרי מגדירה היום את מי שאני.
זאת שהיום אני מלמדת.
אבל אז, לפני שלמדתי לאהוב ולהיות אהובה, עצמתי את עיניי וצחקקתי על הכאב, קראתי לזה חוש הומור.
עצמתי את עיניי ודחיתי אהבה כי לא ידעתי לזהות שזאת היא.
עצמתי את עיניי למציאות כי הרי ממילא הורגלתי לחשוב שאני לא יודעת לקרוא אותה.
עצמתי את עיניי עד שלא הצלחתי עוד ונאלצתי לפתוח.
❤️
כדי להבין שאתה בורח מאהבה אתה חייב להסכים להטיל ספק.
בנכונות החוויה שלך ובאמיתות הרגשות שלך.
כי הרגש הוא בסך הכל ביטוי לחשיבה, גם זאת הלא מודעת.
"אבל לא ניתן להתווכח עם הרגשות, זה מה שאתה מרגיש וזהו!" – אני שומעת אתכם מתמרדים.
אתם צודקים.
אני לא מתווכחת עם הרגשות.
אני בוחנת את המחשבות שיצרו אותן.
אני מטילה בהן ספק, אני בוחנת מה מסתתר מתחת, בלא מודע.
אני בוחנת את החוויות שהרגילו אותנו למחשבות האלה.
כי אלה בסך הכל הרגלים.
תוקעים, מגבילים, מסרסים.
אני פוגשת כל יום בקליניקה אנשים שלא יודעים מה לעשות כשהם פוגשים אהבה.
וזה בסדר.
הם לא רגילים, וזה מובן מאוד.
השאלה היא במה אתה מתמקד ומה אתה בוחר –
מיקוד בפחד, בספק ובחוסר וודאות –שקיימים תמיד ממילא -
או מייצר רצון וודאי לבחון את החוויה ומתמקד בה,
לבדוק את מהותה,
להתמסר אליה מתוך פתיחות והכרה במציאות כפי שהיא, בלי לברוח.
וכשאתה מת מפחד מבלי להכיר בעוצמתו באמת, כשאתה לא יודע מה לעשות עם הדבר המופלא הזה שנקרה בדרכך – לא מודע שלך נכנע.
נכנע להרגלים האלה, התוקעים.
נכנע לפחד העמוק, ההישרדותי, פחד להיפגע שוב, פחד להתמסר, פחד לא לעמוד בציפיות, פחד לגלות שאתה לא באמת שווה, פחד לגלות שאתה שוב לא עומד בציפיות, שאתה שוב לא בסדר.
לא מודע שלך נכנע לפחד לטעות.
שוב.
לא מודע שלך נכנע לפחד להינטש.
שוב.
פחד, בעקבותיו מגיעות המחשבות של " זה לא זה".
"זה לא מרגיש לי מדויק."
"כרגע אני לא במקום הזה".
" אני לא בנוי למחויבות".
"אנחנו לא באותו מקום".
פחד, בעקבותיו מגיעות רגשות המבריחות אותך מהדבר שאולי הוא הוא הדבר האמתי.
או לפחות מקפצה אליו.
אגב, זה נכון לשני המינים, כן?
זה כתוב במין זכר רק כי עברית שפה קשה.
אז מחר נדבר על הפחד להתאהב.
וזה יקרה בבר תל אביבי מקסים,
בדיוק המקום המתאים לזה.
בואו.
זאת הזדמנות נפלאה להתאהב.
בעצמכם, בחיים ואולי, מי יודע?
ואני?
אני אוהבת אתכם, אתם כבר יודעים
❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️
