| לפעמים, כשאני מתבוננת בשמיים בלילה,אני תוהה כמה מהזיכרונות שלנו הם באמת שלנו, וכמה מהם הם 'מסכות' שהמוח שלנו יוצר כדי להגן עלינו מהבלתי נתפס.כמו שכתבה #דולורס_קאנון ב"אגדת הכוכב הנופל" Legend of Starcrash, ישנו משהו מטריד בדמיון שבין סיפורי העבר לחוויות ההווה. משהו שמרמז על אמת עמוקה יותר, מסתורית יותר, מכפי שאנחנו מוכנים להודות.ד"ר שרה לוינסון, פסיכיאטרית מומחית בטראומה, יושבת מולי במשרדה, מערסלת ספל קפה בידיה. ואומרת: "הנפש האנושית, היא כמו אם המגנה על ילדיה. לפעמים ההגנה הזו באה בצורה של סיפור אחר לגמרי."זיגמונד פרויד קרא לזה "זיכרון מסך" – כשהמוח שלנו מחליף זיכרון טראומטי בזיכרון נוח יותר, נגיש יותר. למשל ילדה שזוכרת חתול במקום תאונת דרכים, או מטייל שזוכר ינשוף במקום... משהו אחר לגמרי."אבל למה דווקא בעלי חיים?" אני שואלת."כי הם המתווכים המושלמים," היא עונה. "מספיק מוכרים כדי להרגיע, מספיק מסתוריים כדי לייצג את מה שבלתי מוסבר."בספרייה העתיקה של דלהי, מצאתי כתבים בני אלפי שנים המספרים על נאגות – נחשים חכמים שלימדו את האנושות סודות קדומים.בשמורת נבאחו באריזונה, שמעתי על הזאב המלמד שהביא לבני האדם את ידע אודות הכוכבים."הסיפורים האלה," אמר לי אחד הזקנים החכמים משבט נבאחו, "הם לא סתם אגדות. הם הדרך שבה אבותינו הבינו ותפסו את המפגשים שלהם עם החכמה שמעבר."בכל תרבות שחקרתי, מצאתי את אותו מוטיב: |