בסשן QHHT על פי גישתה של דולורס קנון רבים ירגישו שהתודעה שלהם קיבלה עוד מימדים. התרחבה
כאן, הסופרת אניטה מורג'אני מתארת משהו שקרוב מאוד לתחושה הזו:
"דמיין בבקשה, אם תסכים, מחסן ענק וחשוך.
אתה גר שם רק עם פנס. כל מה שאתה יודע,
כל מה שנמצא בתוך המרחב העצום הזה הוא מה שראית
באמצעות הקרן מהפנס האחד הקטן הזה. וכשתרצה למצוא שם משהו, אולי תמצא אולי לא, אבל זה לא אומר שהדבר לא קיים.
הוא שם, אבל אתה פשוט עדיין לא הארת עליו. ואפילו כשאתה עושה זאת, קשה להבחין באובייקט שאתה רואה. אולי תקבל מושג קלוש ומעורפל לגביו, אבל לעתים קרובות אתה תוהה אם הוא קיים בכלל.
אתה יכול לראות רק מה שהאור שלך ממוקד בו, ורק לזהות את מה שאתה כבר יודע.
ככה הם החיים הפיזיים. אנחנו מודעים רק למה שאנחנו מתמקדים בו בחושים שלנו בכל רגע נתון, ואנחנו מצליחים להבין רק את מה שמוכר לנו.
ועכשיו, דמיין שיום אחד, מישהו לוחץ על מתג. ובפעם הראשונה, בפרץ פתאומי של גאונות, צליל וצבע, אתה יכול לראות את כל המחסן, וזה לא דומה לשום דבר שאי פעם דמיינת.
האורות בוהקים, מהבהבים, זוהרים בניצוצות של אדום, צהוב, כחול וירוק עמוקים מאוד. אתה רואה צבעים שאתה לא מזהה, כאלה שלא ראית מעולם. מוזיקה! מציפה את החדר עם צלילים מופלאים, קליידוסקופיים חובקים ומקיפים מנגינות שלא שמעת מעולם. צעצועים חשמליים רצים על מסילות למעלה, למטה ומסביב למדפים עמוסים בקופסאות צבעוניות שאין לתאר, אריזות, ניירות, עפרונות, צבעים, דיו, פחיות אוכל, אריזות של סוכריות מרובות גוונים, בקבוקי סודה תוססים, שוקולדים מכל מגוון אפשרי, שמפניה ויינות בכל פינה באולם. ברקע השחקים מתפוצצים לפתע בהתפרצויות כוכבים, מרימים פרחים נוצצים, מפלי אש קרה, שריקות, גחלים לוחשות ואנימציות של אור,
העומק והרוחב של כל מה שקורה סביבך כמעט מעבר ליכולות שלך לתפוס. אתה לא יכול לראות את הסוף של המחסן הזה , את כל הדרך עד סוף החלל שבו, ואתה יודע שיש בו יותר ממה שאתה יכול לקחת מזרם האינורמציה הזה שמתעצם ומציף, ושמפתה את החושים והרגשות שלך. אבל כן יש לך תחושה חזקה שאתה בעצם חלק ממשהו חי, אינסופי, ובסך הכל פנטסטי, שאתה חלק ממארג- כמו שטיח קיר גדול וחי שמתפתח וזורם מעבר למראה ולצליל.
אתה מבין שמה שנהגת לחשוב שהוא המציאות שלך הוא למעשה בקושי גרגר בתוך הפלא העצום שסובב אותך. אתהיכול לראות איך כל החלקים השונים קשורים, איך כולם משחקים אחד עם השני, את השני, עבור השני, ואיך הכל מתאים. אתה שם לב כמה דברים שונים ומשונים, אינספור דברים מדהימים, יש במחסן שלא ראית קודם, אפילו לא חלמת על קיומם בפאר והדר של צבע, צליל ומרקם שכזה- אבל הנה הם, יחד עם כל מה שכבר ידעת.
ואפילו לאובייקטים שהיית מודע להם יש הקשר חדש לגמרי כך שגם הם נראים חדשים לגמרי וסופר-אמיתיים באופן מוזר.
גם כשהמתג נכבה, שום דבר לא יכול לקחת ממך את ההבנה והבהירות, את הפלא והיופי, או את החיות המדהימה של החוויה. שום דבר לא יכול לבטל את הידיעה שלך על כל מה שיש בו, במחסן. עכשיו אתה הרבה יותר מודע למה שיש, איך לגשת אליו, ומה אפשרי מכל מה שאי פעם ראית עם הפנס הקטן שלך. ואתה נותר עם תחושת יראת כבוד על כל מה שחווית ברגעים הצלולים הללו. החיים קיבלו משמעות אחרת, והחוויות החדשות שלך מצפות ממך מהר להתקדם ולצאת ליצור מציאות מתוך המודעות הזו. "
אניטה מורג'אני - "מתה להיות אני"
"
Anita Moorjani - "Dying to be me