*המשך המאמר מסוף השבוע שעבר*
מעבר למסך התודעה:
בחדר שקט במושב גבעת חן, על יד רעננה, שוכבת קרן מילר (שם בדוי) על הספה.
בתוך הטראנס שהיא נמצאת בו , קולה רך .
אני מבקשת ממנה: "ספרי לי מה את רואה,"
קארן מתחילה לדבר על קיפוד גדול שביקר בחצר ביתה לפני שנתיים. אבל משהו משתנה בקולה.
"זה... זה לא באמת היה קיפוד" היא לוחשת.
טכניקת ה-Quantum Healing Technique (QHHT) שפיתחה #דולורס_קאנון במשך שנים רבות של מחקר, היא כמו מפתח שפותח דלתות בתוך התודעה. דלתות שלפעמים המוח עצמו נעל, כדי להגן עלינו.
ד"ר מייקל סנדרס, חוקר תודעה מאוניברסיטת אריזונה, מסביר: "בסשן #QHHT, אנחנו רואים שוב ושוב כיצד הזיכרון המרובד מתקלף כמו שכבות של בצל. החתול הופך לאור, הינשוף הופך לישות, והפחד... הפחד הופך להבנה."
המפגש שמגיח מעבר למסיכה:
"בכל שנותיי כמטפלת QHHT," מספרת לי ד"ר רייצ'ל גרין, "ראיתי דפוס מעניין. כשאנשים נכנסים למצב התודעה העמוק בגלי תטא, הזיכרונות המרובדים מתחילים להיפתח. כאילו שהנשמה אומרת: 'עכשיו אתם מוכנים לראות את האמת.'"
הנה כמה תובנות מפתיעות שעלו במחקר:
1. **שכבות של הגנה**:
"המוח יוצר שכבות מרובות של זיכרונות מגנים," מסבירה ד"ר גרין. "בעלי החיים הם רק השכבה הראשונה. מתחתיה יש עוד שכבות של הבנה."
2. **זיכרון קולקטיבי**:
"מעניין שבסשנים שונים, עם אנשים שונים לחלוטין, עולים דפוסים דומים (!) של זיכרונות מרובדים," אני מציינת. "כאילו שיש איזו הסכמה קולקטיבית לא מודעת על הדרך שבה אנחנו 'מקודדים' מפגשים בלתי רגילים."
בסשן QHHT טיפוסי, המטופל עובר תהליך של "קילוף" הזיכרון המרובד:
- תחילה, הוא נזכר בחיה או בתופעת טבע
- בשלב הבא, הזיכרון מתחיל "לזוז", להשתנות
- לבסוף, מתגלה החוויה האמיתית
"אבל המעניין הוא," אומרת ד"ר גרין, "שהסמלים של בעלי החיים לא היו 'טעות'.
הם היו חלק מהתקשורת. כמו שפה שהמוח שלנו יכול להבין."
הקול הפנימי:
שולי רמונד, מטופלת שהסכימה לשתף את סיפורה, מתארת: "בסשן QHHT הבנתי שהנמר שראיתי בגינה שלי לא היה רק 'מסך זיכרון'. הוא היה... כמו תרגום. כמו שאם היית מנסה להסביר טלפון חכם לאדם מימי הביניים – היית צריך להשתמש במושגים שהוא מכיר."
כשאני מתבוננת בכל המחקרים הללו, אני רואה תמונה מורכבת ומרתקת.
ה-QHHT לא רק חושף את הזיכרונות המרובדים, אלא גם מראה לנו למה הם קיימים.
הם לא רק מנגנון הגנה – הם גשר.
דרך תקשורת.
אולי אפילו מתנה.
אותה להקת ציפורים נודדות שחלפה מול חלוני בסוף המאמר הקודם... אולי לא הייתה רק זה, לא רק סמל. אולי זו תזכורת שהאמת, כמו המציאות עצמה, היא תמיד מורכבת יותר ממה שנדמה במבט ראשון.
ובזמן שאני כותבת את המילים האחרונות האלה, אני נזכרת בכל האנשים שפגשתי במסע שלהם.
כל אלה שהתחילו עם זיכרון אחד, פשוט, של חיה או תופעת טבע. וכולם, דרך QHHT, גילו שמתחת לזיכרון הזה מסתתר סיפור עמוק הרבה יותר.
סיפור שאולי, רק אולי, היו סוף סוף מוכנים לשמוע.