תחילת השבוע. עוד מעט יוצא לעבודה ברכבת
הולנד, ליד נהר הריין.
לשם הוא הגיע במהלך סשן QHHT. למציאות הזו,
כשהוא ירד למקום אחר, לזמן אחר
היכן שיש מידע עבורו. מידע שהוא התבקש מההדרכות הגבוהות שלו למסור גם הלאה אליכם:
שם, עומד רגע בהצטלבות הכבישים, הוא נעצר.
ופונה לרחוב שונה, אחר מזה שהוא בדרך כלל צועד בו בבקרים עיניים נוצצות,
זיק של ילד שעדיין רץ על הגבעות למרות שגופו מבוגר. הוא הביט בקהל שהתאסף סביבו, עוברי אורח שלא תכננו להיות שם בכלל, 4 נשים מבוגרות, שתי מאוהבות צעירות שעצרו בזמן את הוויכוח שניטש ביניהן, שני סבלים של רכב הובלות, ושליח אחד על אופנוע.
כולם בציפייה סביבו
והוא הוציא מעצמו משפט שנשמע כמו סוד שצריך לחלוק:
"אני חייב שתדעו משהו." הקול שלו היה רך, אבל היה בו משהו שאי אפשר היה להתעלם ממנו, כמו הבטחה שרק מחכה להתממש.
"משהו מדהים אפשרי בחיים שלכם, ואם תעצרו רגע, תבינו את זה."
הקהל השתתק. כולם?
אף אחד לא הבין בדיוק למה הוא מתכוון, אבל באותו רגע זה לא ממש שינה לו.
כאילו כל מילה שלו ירדה כמו טיפות גשם עדינות על נפשות שעייפות מהמרוץ.
הוא המשיך, והקול שלו הפך להיות כמו רוח חמה:
"אתם לא אוסף של מגבלות," הוא אמר, הפעם בחיוך שקט, "אתם אינסופיים. בעולם שבו כולם נלחמים על מה שאי אפשר, אני מזכיר לכם - כן. אפשר. ממש כאן, ממש עכשיו. אתם הרבה יותר גדולים מהחוקים שסיפרו לכם שאתם צריכים להאמין בהם."
והנה הקסם מתחיל. העיניים של האנשים, שהיו קודם עמוסות במחשבות על כל החשבונות והבעיות, התחילו לנצנץ קצת. משהו נפתח שם.
זה לא הצריך הסבר הגיוני, זה פשוט היה.
המילים שלו הפכו לגשר למשהו אחר, מקום שבו פתאום כל הפחדים לא היו הכרחיים יותר. אחד מהצעירים שבקהל הרים יד כמו ילד שמבקש רשות לדבר, עיניו מלאות דאגה ושאל בקול מעט רועד: "אבל... ואם מה שאני רוצה לא יגיע? אם כל מה שאני מאמין בו פשוט יתמוסס?"
האיש הסתכל עליו, חייך חיוך רחב, ודיבר אליו כאילו הם שני חברים ותיקים שמבינים אחד את השני בלי צורך במילים: "מה שאתה מחפש בעולם הזה, מחפש אותך באותה מידה. השאלה היא איך תבחר לפגוש אותו. אנחנו חושבים שהדברים צריכים לקרות בדרך מסוימת,
אבל לפעמים, עצירה בלתי מתוכננת במקום כזה,
היא בדיוק ההזדמנות להקשיב."
הצעיר חשב על דבריו, לוקח נשימה עמוקה, מבין שהמפגש הזה לא היה מקרי כלל. "אז לאן אתה נוסע?" הוא שאל, מביט באיש המבוגר במבט שנראה עמוק יותר כעת.
האיש חייך שוב, הפעם חיוך מלא חום. "לכאן," הוא אמר. "אני נוסע בדיוק לכאן."
המילים האלה נפלו כמו טיפות גשם אחרונות של סערה שהרגיעה, והקהל התחיל לזוז לאט, כאילו האוויר נהיה קל יותר. אנשים הביטו זה בזה בחיוך לא מובן, והעולם פתאום הרגיש פחות כבד, כאילו מישהו הראה להם דלת שלא ידעו שקיימת.
השמיים, שהיו מכוסים עננים כל הבוקר, נפתחו בפתאומיות.
קרן שמש חמה עברה את העננים והאירה בדיוק על הבמה הקטנה שבה עמד האיש,
הקהל עצר את נשימתו לרגע, כאילו היקום כולו נתן להם סימן שהוא מקשיב,
שהוא תמיד היה שם.
המילים הדהדו בתוך הצעיר, כאילו נגעו ישירות בשורש של חוסר הביטחון והפחד.
הוא מצמץ כמה פעמים, ותחושת חום פתאומית שטפה אותו,
כמו התעלות רגשית שנוצרת ברגעים עמוקים של חקירה פנימית. הוא הרגיש את הכבדות מתפוגגת, ולרגע כל הדברים שהכבידו עליו נראו חסרי משמעות.
"אני לא יודע מה בדיוק קרה כאן," הצעיר לחש אחרי רגע של שקט. "אבל אני מרגיש שונה."
לעיתים קרובות ב-QHHT, תחושת שינוי מהירה כזו היא תוצאה של החיבור מחדש לאמת הפנימית של הנשמה.
משהו בתהליך הזה של העצירה – בתחנה שאיש לא היה עוצר בה בדרך כלל – הפך לרגע שבו הוא נזכר באמת שלו.
"אתה מבין," האיש המשיך בחיוך חם, "העצירות האלו, המקומות שלא תכננת לעצור בהם, הם בדיוק המקומות שבהם השינוי מתחיל."
הרגע הזה לא היה סתם עצירה.
זהו מקום של חיבור מחדש, אינטגרציה. מקום שבו השכבות של המודע התקלפו לרגע, והנשמה נחשפה – בוהקת באור בהיר, מזכירה לנו שאנחנו נמצאים בדיוק היכן שאנחנו אמורים להיות, וכל מה שאנחנו מחפשים – כבר מחפש אותנו.
האיש בלי גיל הסתובב, לקח את המעיל, ונעלם, מותיר אחריו תחושה חדשה ורעננה. אף אחד לא ידע בדיוק מה היה המסר הזה, אבל כולם הרגישו את אותו הדבר: משהו בתוכם התעורר.