אז אני רוצה להזמין אתכם לחקירה הפרטית של כל אחד בנוכחות מלאה עם עצמו
להאיר את הרטט – התדר שעובר דרכך. להבין מהם המקורות של מה שאנחנו עוברים, ורגע להקשיב להם.
אולי גם להטיל בהם, איזשהו ספק או פקפוק קטן. האם הם שלנו? הרגשות האלה? המקורות שלהם?
אולי הם תוצרים של מידע – אינפורמציה, מחשבות, הנחות או תרחישים של מישהו אחר?
מערכות אמונה של מי הם?
השקפת עולם של מי זו?
רק ככה... להתחיל לשאול שאלות. פנימה
האם המצב שבו אני נמצאת הוא אמת מוחלטת? מה הכוחות שלו?
מה הכוחות שהוא מפעיל בתוכי?
בימים אלה שאנחנו נחשפים בכל החושים לטראומה מוחלטת המוחדרת לתוך הקולקטיב
הקולקטיב – אנחנו, כולנו נוטים לסגת.
מפסיקים לחקור כל דבר שהוא.
כי בשלב הזה כשהתודעה נפערה לפצע - לטראומה, אנחנו פונים החוצה לחפש עזרה.
משילות עצמית, ריבונות ואחריות על המצב הם בגדר כזב – סיסמאות ריקות מתוכן, שאיננו מוכנים להיפתח אליהן כרגע.
כי כרגע כואב כואב מאוד! מפחיד (ואז הפנייה החוצה-) הצילו !!!
זה המנגנון והוא נכון. הוא בריא לחלוטין כשמדובר בתודעה המבוססת על טראומה.
אם נסתכל ברמה הבסיסית של פירמידת הצרכים שלנו אנחנו נמצאים כרגע במקום שאיננו יכולים להרשות לעצמנו יצירתיות.
אנחנו בהישרדות. חיפוש אחר ביטחון בסיסי.
וזהו מצב מתעתע. מצב שאפשר לנצל אותו
כי אנחנו מאוד רחוקים מהיצירתיות שנמצאת בראש הפירמידה.
יצירתיות היא בגדר מותרות כרגע.
שלא לדבר על הטלת ספק בסמכויות או מבנים חברתיים ישנים ולא מתפקדים.
אנחנו לא שואלים מאיפה מתקבל המידע.
התכנסנו פנימה ולא שואלים שאלות.
התדר הזה, הויברציה הזו מאפשרת לצירי זמן עוצמתיים במיוחד להכנס פנימה.
התודעה, התת מודע הקולקטיבי נמצא בפוקוס על המהומה, מצב החירום של המערכת הסימפתטית.
כל האמפתיה שלנו מגוייסת רק למקום של "בואו נזרים ריפוי".
וחזרה לטראומה שמנציחה את עצמה בחוסר אונים ו-"אין מה לעשות, זה המצב".
ופה, נפתח הפתח לכל השדים והתרחישים להכנס פנימה.
כל הנביאים מטעם עצמם, כל אחד עם שופר יותר גדול.
הנה ההזדמנות שלהם, עכשיו – במצב שאנחנו בשוק, מחוסרי הכרה ומחוברים לאינפוזיה של התקשורת.
הם כולם יודעים לומר לנו מה באמת חשוב, הם יודעים שצריך לנוע קדימה, או להשאר במקום, הם רוצים לחפש ולחקור את הכל ואת כולם והם כבר מביאים את כל המסקנות והספקולציות בטונים החלטיים וברורים כאילו הכל כבר ברור והוא אמת מוחלטת.
והנה נסחפנו מבלי להבין לתוך המשחק המאוד מסוכן,
ושמו: מה עתידנו?
שלל הימורים, ספקולציות, תרחישים ונקודות מבט – נבואות של מה מצפה לנו.
והתת מודע מקבל את כל מה שצועק אלינו מבחוץ כאילו הוא אמת לאמיתה.
כל לוחות הזמנים הגרועים ביותר האפשריים, הפרשנויות למצבים והתאוריות.
התת מודע מתיר להכל להתקיים, שוב, כאילו הכל בלתי נמנע.
כאילו זה כך. כאילו הכל חקוק בסלע.
פשוטו כמשמעו
וזה המדרון התלול שבו אנחנו צועדים בו בעקבותיו של החלילן.
הולכים שולל אחרי כל התרחישים, הסטטיסטיקות, המספרים והסיכויים של כל דבר כשבעצם הכל מתכנס לנרטיב אחד. חיצוני.
כי הצלילים והשופרות והמראות והמלל והגיבוב הללו הם הכי חזקים והכי נשמעים כרגע. ולכן זהו ציר הזמן שאנחנו בוחרים בו.
הוא הדומיננטי.
אז אנחנו שומעים כבר משפטי מחץ כמו "וואו...האנושות הולכת לקראת הסוף שלה, למלחמת עולם"
אבל אתם זוכרים? אנחנו גם ערים.
ערים לכל המשחקים האלה בתודעה שלנו. ערים לכל חלון אוברטון שזז..
אז אנחנו יכולים. זה מה שאנחנו. יכולים
כי מרגע שאנחנו שמים לב לדברים ומודעים לתמרונים והמניפולציות
מרגע שאנחנו נזכרים שהכל מתרחש בתוך תת המודע שלנו,
אנחנו יכולים.
להציע מסגור חדש למה שקורה במציאות.
לפנות פנימה ולעשות שם קצת שקט וסדר.
ואפילו אולי קצת, רק לרגע, לנוח.
כי מה שהיה כבר היה. ואין שום רע בלנוח. רגע.
שלא תבינו אותי לא נכון, גם אין שומדבר רע בתרחישים או נבואות
הבעיה היחידה היא שזה חסר תועלת כרגע.
כי יש כל כך הרבה צירי זמן ואפשרויות והם כולם בו זמנית מתנגשים וחופפים. חלקם שתולים עמוק בתוך התודעה הקולקטיבית שלנו עוד לפני שהם יצאו לפועל, חלקם באים עכשיו – חדשים ורעננים ורק מתחילים לתמרן אותנו לכל מיני כיוונים.. לאן שהם – אלה מבחוץ לנו רוצים שנלך, לאן שמתאים להם.
למצב שהם רוצים.
למה שהם מבקשים שנעשה.
אז רק לרגע. ננשלום (ננשום + שלום)
כי תמיד נוכל לפתוח להם את השער מחדש
והם באמת תמיד ימצאו כל דרך להקהות את התודעה כדי שאפשר יהיה להשתמש בהמונים.
הם ישתלטו על הנרטיב וינסו להתוות את האופן בו אנחנו תופסים ארועים מסויימים מתוך – תמיד- לכיוון של תפיסת עולם שבבסיסה פחד ואימה.
כדי שנחזור- תמיד (שוב) - לתדר נמוך יותר.
או למערכות אמונה המשמרות את הויברציה- הרטט שלנו כשאנחנו נשלטים. שליטה מתוך פחד. והנה. נשארנו באותו מקום. והנבואה הגשימה את עצמה.
אבל נבואה היא בעצם כלי;
אפשר לתמרן אותה לטובתנו.
אז מהו התרחיש הטוב ביותר והמפתיע ביותר שאתם יכולים לדמיין שיקרה עכשיו?
לטובת כולנו?
לטובת המצב אני יכולה רק לברך על כך שבתקופה הזו נפתח פתח. שער, פורטל- איך שתקראו לזה
והוא הזדמנות לבחור.
הוא ה 'זירו פוינט' גם שלנו. כקולקטיב. הוא נקודת הסף - נקודת בחירה.
ואפשר במקום הזה לסנכרן אותה עם ציר זמן.
איזה שנבחר.
זה שאליו ניתן את הפוקוס שלנו.
על צירי זמן טובים יותר ועל תשומת הלב-
האנרגיה הרגשית, (ה"לוש") שלנו ואיך עובדים אתו
על מערכות אמונה המוזנות לתוך מה שיש – בחלק 3. החלק הבא