יומולדת 18 זה זמן מיוחד. אז לקחתי את המטר שמונים לברצלונה, אני והוא לבד. אמר לי חבר לפני הנסיעה, אני לא יודע אם היה לי אומץ לנסוע עם הילד שלי לבד לחמישה ימים כי עולים לעתים דברים לא פשוטים. צריך להיות צוות הווי ובידור 24/7 ולמי יש כוח. אז הוא אמר.
תכננתי מוזיאון שוקולד כי הוא מת על שוקולד, תכננתי מוזיאון מוזיקה כי הוא מוזיקאי ועורך סאונד, אז תכננתי.
אותו עניינו דברים אחרים.
בשדה התעופה קניתי לי מתנה, את הספר "חיימשלי" של עינת נתן. חובה בכל בית. חובה לקרא פעם ראשונה ולהרגיש שעינת גרה בתוך המשפחה ופעם שניה לקרא ולסמן במרקר משפטים חכמים שאליכם מדברים.
מכל מלמדי השכלתי והפנמתי.
מה שעניין אותי לא בהכרח עניין אותו אז זרמתי. הוא, שבר לי את הרגליים בכל חנויות המדיה מארקט ולימד אותי עולם שלם של טכניקות הקלטה ועריכת סאונד. איך משנים צלילים ומה טוב יותר לנגינה בכלים שונים. גיליתי שיש לו ידע אדיר והיה תענוג להיכנס לעולמו. כשהבחור רצה ציוד יקר, אמרתי לא (ונשארתי בחיים) והתגובה הראשונה שלו הייתה "אוף את מעצבנת בשביל מה נסעתי איתך". האינסטינקט הראשוני זה לצעוק עליו ילד כפוי טובה, מה שעושים בשבילך אף פעם לא מספיק. אבל....חשבתי "עינת נתן". הסתכלתי עליו ובשקט אמרתי לו, " אני מבינה שאתה מבואס תחת שאני לא קונה אבל אני יכולה לקנות בתקציב הרבה יותר נמוך". הוא הסתכל עלי במבט זועם ואני בשקט אמרתי "תודה שאתה מלמד אותי כל כך הרבה ובכל כך הרבה סבלנות כי בסאונד אני לא מבינה כלום ועכשיו בזכותך אני מתחילה להבין איזה ידע עצום יש לך". הוא הסתכל עלי ואמר זה באמת מה שאת חושבת? אמרתי, ברור. הוא נתן לי חיבוק ובזה נגמר הסיפור. יצאנו מהחנות והלכנו לעשות שופינג.
היה אחלה שבוע שבסופו המטר שמונים אמר לי, אמא היה מה זה כיף ואני יודע עכשיו שאת הכי מבינה אותי. כן, זה היה מסע מדהים, מלמד ומעצים.
אז זכרו לשים אגו בצד ולקרא אותם בין השורות.
בשורות טובות
