אני יוצא מאחד הקורסים שלי ועל הספסל רואה זקנה כפופה.
זז מעט הצידה ומגלה כי היא ממש ישישה.
בשמאלה אוחזת מראה ובימינה פינצטה ובכל פעם, כלוכדת פרפרים סבלנית, היא מקרבת שוב ושוב את הפינצטה לאזור אחר בפניה ומתייפה.
נוכחות העוברים ושבים אינה ניכרת בה, וגם רעש המכוניות החולפות אינו מסיט את מבטה.
זה נראה כמו טקס מדיטטיבי. היא, המראה והפינצטה.
החזרתיות שבתנועותיה לוקחת את המחשבות שלי למסע.
אני מהרהר בטקסים שבחיינו ובתרומתם האדירה - להזכיר לנו מי אנחנו, מה חשוב עבורנו ולסייע לנו להיות במיטבנו.
מחשבתי נודדת אל כמה ספורטאי עילית שאני מאמן. לאחדים מהם יש רצף של טקסים קבועים לקראת כל משחק או תחרות.
החל מהקפדה על כך - שהגרב תיגרב תחילה ברגל הנכונה. דרך המוסיקה המסוימת שלפני העלייה למגרש, והמשך במנטרה של רגע הפתיחה.
הספורטאים מאוד הישגיים, ובאופן טבעי אנחנו מתמקדים בהרחבת יכולת ההצלחה שלהם מצד אחד, ובסיוע לקום מהרצפה אחרי נפילה כואבת מן הצד השני.
לאורך שנים מצאתי שיכולתנו להגביה עוף, קשורה קשר הדוק לרפרטואר הכלים הזמינים לנו אחרי נפילה.
מי שחושש שלא יצליח להתרומם מהרצפה הכואבת - גם לא מעז להמריא.
מי שבנינוחות קם מנפילה, מנער מעליו את אבק הרצפה וממשיך הלאה, גם מעז לצאת למחוזות חדשים בקלות ובשמחה.
כשאני מסייע למשתוקקים להמריא, אני מסייע להם לסגל כלים פשוטים וזמינים לתת לעצמם נשיקה (מטפורית, פיזית, רגשית, מעשית) מיד אחרי הנפילה.
אייך עושים זאת?
קצת בדומה לישישה המתייפה שעל הספסל:
בעזרת מראה ופינצטה, ובעיקר בסיוע רפרטואר של צעדים שאנחנו מפתחים, והופכים להרגלים, ולפעמים גם לטקסים.
אנחנו מתרגמים את האנרגיה (הכלואה לרוב והמחפשת אפיק לביטוי) של הכאב (שאחרי הנפילה), הפגיעות, התסכול, התשוקה לשינוי - לסדרת פעולות פשוטות, זמינות וישימות מאוד.
וככל כשאנחנו מתרגלים אותן בהתמדה - תחרות אחר תחרות, דייט אחרי דייט, מפגש עסקים אחרי קודמו, ראיון עבודה אחרי משנהו...
אנחנו מתאימים אותן "כפפה" עבורנו והופכים אותן למשהו זמין ואפילו אוטומטי, כמו "תרגולת" בשדה הקרב, או כמו סימן מוסכם של הרכז במשחק הכדורסל.
שהרי "כשיש סיסמה, אף אחד לא שואל "מה?""
גם אתם יכולים להרחיב את טווח ההמראה שלכם, ככל שתשכללו את יכולתכם להתמודד עם נפילה, ועם החשש ממנה.
מראה, פינצטה והרבה תרגולים, ואולי גם אתם תהפכו ללוכדי פרפרים.
לחייכם, לחיינו, לחיים טובים מאוד,
בני
