פרשת כי תשא// זכות הבחירה- לטוב ולרע
ויש לנו ימים כאלה, או רגעים כאלו
שהקושי צף, מפציץ ומציף…
נדמה לנו שהזמן כבר עבר
שכבר היינו אמורים להשיג, להצליח, לעשות
שאחרים אולי יודעים ומצליחים, שאנחנו לא שווים. לא באמת מסוגלים.
הבטן שלנו מתהפכת,
הראש מלא במחשבות
הסבלנות שלנו אוזלת,
אלו רגעים של סבל.
ויש לנו ימים כאלה, או רגעים כאלו
שעומדות בפנינו כמה אפשרויות
ואנחנו בהתלבטות במה לבחור
אם להסכים או לדחות?
האם זה מתאים או פחות?
במה לבחור, אוף שוב המחשבות...
חם אש, מדבר, מורה הדרך הלך ונדמה לנו כי לא ישוב
והבפנים שלנו מתהפך...
"וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר"
לאן הולכים מפה?
מה עושים עכשיו?
איזו החלטה מקבלים עכשיו?
מה או מי יורה לנו את הדרך?,
אחרי מי הולכים?
בני ישראל חטאו ועשו עגל
שכחו כ"כ מהר את כל האותות והמופתים את ההבטחה, הבחירה, הסגולה. שכחו את היעד ואת הייעוד. שכחו את האמונה.
ואתם אחרי מי תלכו ברגעים מערערים שכאלה?
💫 אחרי הרצון החדש, הכמיהה, החזון, החלום, המטרה...
💫 או אחרי ההרגלים הישנים, השגרה, אזורי הנוחות?
💫 תלכו עם כל מה שצריך לעבור בדרך כדי להשיג את מבוקשכם...
💫 או אחרי מה שכבר יש לכם?
וברגעים אלו הספק בא להתארח-
ספק בעצמנו
ספק ביכולות שלנו
ספק באמונה שלנו שנצליח, שמה שאנחנו כ"כ רוצים יקרה
ספק שהדרך שלנו נכונה ואפשרית.
ספק שנדע לקבל את ההחלטה הנכונה
והספק אורח לא הכי מנומס, מביא איתו חברים בלי שביקשנו...
את האכזבה, הבושה, האשמה, חוסר האונים, הדכדוך...
הספק ניזון מכל חוסרי הביטחון שלנו כלפי עצמנו והיכולות שלנו
וכלפי ההחלטות שלנו.
והוא בא לאכול, לסעוד את נפשנו.
ובביקורו הוא מחליש אותנו
כל עוד אנחנו פותחים לו את הדלת.
במקרה הטוב, נפסיד כמה דקות ונתאפס,
במקרה הפחות טוב, נפסיד כמה ימים ונחזור להקשיב ללב שלנו המבקש.
במקרה הגרוע נאמין לספק, ונעשה בחירה-
מתוך הספק.
להפסיק.
אבל, אם אנחנו ערניים מספיק,
אם ההחלטה שקיבלנו היא מוחלטת,
אם הידיעה שאנחנו יכולים ונצליח- חדורה בנו,
אם יש לנו מורה דרך לנגד עינינו, איתנו, גם כשאנחנו לבד,
אז, אנחנו יכולים לזהות את הרגעים האלו בקלות.
זה כבר המקרה המצוין
שהבחירה שלנו תהיה- להמשיך- לעשות!!
להתמיד- גם אם אנחנו עדיין לא רואים תוצאות,
גם אם העשייה קשה לנו- עדיין לא טבעית לנו,
גם אם אנחנו לא יודעים מתי נצליח ואיך.
גם אם אנחנו לא יודעים אם זו ההחלטה הכי טובה, אבל אנחנו בכל זאת מנסים.
אנחנו יכולים לדמות שאנו עוטים עלינו שכמיה או כתר של מלכות
באותה שנייה, וכמה פעמים ביום שצריך...
על מנת להזכיר לנו את כל האוצרות שיש בנו,
כל היכולות, כל ההצלחות, כל ההזדמנויות…
ועל מנת להזכיר לנו שאנחנו אף פעם לא לבד בדרך
וכאשר לא ניקח לנו כ"חבר" למסע את הספק
נוכל להרגיש ולדעת במלוא הידיעה שהבורא איתנו ובתוכנו.
ואנחנו יכולים!
נוכל להזמין חברים משלנו, נחישות, גאווה, אופטימיות, תקווה.
נוכל להרגיש שהנשמה שלנו שמחה, שאנחנו יכולים כבר להיות מאושרים,
מעצם זה שאנחנו אמיצים מספיק לצאת למסע, ללכת את הדרך,
נוכל להתרגש מכך שהדרך מתגלה תוך כדי תנועה,
נוכל לשמוח שאנחנו שאנחנו מטיבי לכת,
נוכל לראות שערים נפתחים לנו
ונוכל לעבור דרכם.
וכל התחושות כמו הפחד, הלחץ, התסכול שחווינו באותו רגע אחד שהיה קצת חם במדבר יתפוגגו כלא היו.
שבת שלום באהבה
קרן טבצ'ניק לוינסקי-להאיר את הלב
מלווה תהליכי התפתחות זוגיים ואישיים.
