לפעמים, כשאני מתבוננת בשמיים בלילה,
אני תוהה כמה מהזיכרונות שלנו הם באמת שלנו, וכמה מהם הם 'מסכות' שהמוח שלנו יוצר כדי להגן עלינו מהבלתי נתפס.
כמו שכתבה #דולורס_קאנון ב"אגדת הכוכב הנופל" Legend of Starcrash, ישנו משהו מטריד בדמיון שבין סיפורי העבר לחוויות ההווה. משהו שמרמז על אמת עמוקה יותר, מסתורית יותר, מכפי שאנחנו מוכנים להודות.
ד"ר שרה לוינסון, פסיכיאטרית מומחית בטראומה, יושבת מולי במשרדה, מערסלת ספל קפה בידיה. ואומרת: "הנפש האנושית, היא כמו אם המגנה על ילדיה. לפעמים ההגנה הזו באה בצורה של סיפור אחר לגמרי."
זיגמונד פרויד קרא לזה "זיכרון מסך" – כשהמוח שלנו מחליף זיכרון טראומטי בזיכרון נוח יותר, נגיש יותר. למשל ילדה שזוכרת חתול במקום תאונת דרכים, או מטייל שזוכר ינשוף במקום... משהו אחר לגמרי.
"אבל למה דווקא בעלי חיים?" אני שואלת.
"כי הם המתווכים המושלמים," היא עונה. "מספיק מוכרים כדי להרגיע, מספיק מסתוריים כדי לייצג את מה שבלתי מוסבר."
בספרייה העתיקה של דלהי, מצאתי כתבים בני אלפי שנים המספרים על נאגות – נחשים חכמים שלימדו את האנושות סודות קדומים.
בשמורת נבאחו באריזונה, שמעתי על הזאב המלמד שהביא לבני האדם את ידע אודות הכוכבים.
"הסיפורים האלה," אמר לי אחד הזקנים החכמים משבט נבאחו, "הם לא סתם אגדות. הם הדרך שבה אבותינו הבינו ותפסו את המפגשים שלהם עם החכמה שמעבר."
בכל תרבות שחקרתי, מצאתי את אותו מוטיב:
ישויות חכמות הלובשות צורה של בעלי חיים כדי ללמד, להדריך, להאיר את דרכנו. האם זה מקרי שנמצא את אותם הדפוסים החוזרים גם היום?
ג'ין טיילור (שם בדוי) פגשה "ינשוף מוזר" בשדה ליד ביתה ב-2018. כשהייתה בטראנס במהלך סשן #QHHT נזכרה במפגש אחר לגמרי.
טום רוברטס (בדוי) ראה "אריה זוהר" במדבר נבדה.
שניהם מתארים תחושה של ידע שהועבר אליהם, של הבנה שחרגה מעבר למילים.
ד"ר ג'ון מאק, פסיכיאטר מהרווארד שחקר מקרים כאלה, כתב: "יתכן שכאשר התודעה האנושית נתקלת במשהו שחורג לחלוטין מהמוכר, מתרגמת את החוויה לשפה שהיא יכולה להכיל ולתפוס."
אולי השאלה האמיתית היא לא אם החוויות האלה אמיתיות, אלא מה הן מלמדות אותנו על עצמנו. על הדרך שבה המוח האנושי מתמודד עם הבלתי נתפס. על הגשרים שאנחנו בונים בין המוכר לזר, בין הארצי לשמיימי.
כי בסופו של דבר, אולי זה לא משנה אם החיות המלמדות הן "זיכרון מרובד"- מסכה או מציאות. אולי מה שחשוב הוא הידע שהן משאירות אחריהן, והדרך שבה אנחנו, כבני אדם, לומדים להתמודד עם המסתורין שמעבר להבנתנו.
כשאני מסיימת לכתוב את השורות האלה, להקת בעלי כנף מביצת זיתא שמול תלמי אלעזר חולפת מול חלון הקליניקה שלי. לרגע, אני תוהה... אבל זה כבר סיפור אחר.
