השבוע נשאלתי על מסעות הגלגולים שעברתי אני
אז הנה הסיפור של אחד מהם..
קרוב ל- 30 שנה שאני נטורופתית ומטפלת בפריון
חוקרת את הסיבות העמוקות והאמיתיות לכך שנשים חוות מאבק כה מטלטל וארוך מול הדבר שאמור להיות טבעי, נגיש וזורם לכל מי שמבקשת להיות פשוט אמא..
לא אומרת שזה פשוט להיות אמא, אלא שזה אמור להיות פשוט בדרך כלל לרצות להיות כזו. ... כן?
ויום אחד החלטתי לנסות ולהבין למה דווקא אני נקראתי לסיפור הזה,
לעבוד עם האתגר הזה.
למה דווקא המסלול הזה שבחרתי לעצמי או שהעצמי הגבוהה בחרה לי?
וחשבתי לבדוק את הנושא דרך הדבר הזה שנקרא QHHT.
כן.. גם אני לא ידעתי איך לבטא את זה בהתחלה, לפני בערך 10 שנים, כשרק התחלתי.
אז נכנסתי לחדר הטיפולים, מרגישה קצת לא בנוח, כמו כל פעם שאני מנסה משהו עם עצמי שקשור ל'התפתחות אישית'. כי .. אתם בטח מכירים את זה ...הסנדלר וזה..
אבל היי, אם זה יעזור לי להבין למה אני חולמת כל הזמן את החלום הספציפי הזה על ברזיל, אני מוכנה לנסות הכל.
המטפלת ביקשה ממני לעצום עיניים ולדמיין שאני נסחפת ומרחפת לעולמות אחרים ו.. והנה הים נפרש לפניי כמו שמיכת טלאים עשויה זהב נוזלי. הסירה שטה בשקט, חותכת את המים בקו ישר ובטוח. אל עבר החוף הרחוק של התודעה.
הרגשתי את החום של השמש השוקעת על פניי.
קולה של המטפלת היה רך כמו גלי הים הקטנים שליטפו את דפנות הסירה.
'תנשמי עמוק,' היא אמרה, 'ותני לעצמך לשקוע אל תוך הזיכרון.'
ובראש שלי זה נראה בדיוק כמו הציור הזה שמצאתי ברשת. זה עם הסירה והשקיעה היפהפייה הזו.
(קרדיט לצייר: Vladimir Davydenk)
ופתאום, בום! הייתי שם. החול הלוהט של הסהרה בער תחת כפות רגליי היחפות.
אני בסהרה. !?
כן, המדבר הזה. חולות לבנים, ומסתבר שאני הייתי עלי,
לא, לא עלי אקספרס.
סתם עלי,
דייג צעיר בן 27, יתום שגדל בסינורה ובצלה של דודתו האוהבת. אחות אמי. העקרה.
הבטתי סביב וראיתי את הכפר הקטן, אוסף של אוהלים ובקתות עץ דלות, נקודה קטנה של חיים בלב המדבר הענק ואני כבר לא על סירה.
'מי אתה רואה?' שאלה המטפלת, קולה מהדהד מעבר לזמן ולמרחב...
'את פאטימה,' לחשתי, ודמעות עלו בעיניי. 'הדודה שלי. היא... היא הבת שלי בחיים הנוכחיים.'
הזיכרונות הציפו אותי כמו גל ענק.
פאטימה, אישה קטנה וחזקה, מיילדת הכפר, שידיה מחוספסות מעבודה קשה ועיניה מלאות אהבה. היא גידלה אותי כאילו הייתי בנה, למרות הקושי והעוני.
ואז אני מסתכל(ת) לה בעיניים, ורואה שהיא בדיוק כמו הבת שלי!
כאילו מישהו לקח את הדמות של הילדה הזו, של האפרוחה שלי, והדביק אותה על אישה מבוגרת יותר, לבושה בלבוש נוודים במדבריות הסהרה..
וכמובן שהשכל שלי התערב ...
רגע..אז בסהרה.. יש ים ???
אז כן. היה. בדקתי את זה מאוחר יותר וכנראה שהיה.
אבל באותו רגע, פתאום הבנתי - היא חזרה אליי, בחיים האלה, כבתי, כדי שאוכל להעניק לה את כל האהבה שהיא נתנה לי אז.
אבל לא רק בשביל זה..
'מה קורה עכשיו?' המטפלת שאלה בעדינות.
הסצנה השתנתה. הייתי אתה באוהל, היא ארזה לי ארוחת בוקר, מתכונן ליציאה לדיג. השמש עלתה, צובעת את השמיים בגוונים של כתום ואדום, כמו בתמונה שראיתי קודם.
וחיבקתי אותה כל כך חזק, כאילו ידעתי שזה חיבוק חשוב משמעותי, אולי האחרון..
וכששבתי לפנות ערב ראיתי אותה, את פאטימה, רצה אליי, פניה חבולות ומוכות.
'עלי,' היא קראה, 'אל תלך! הוא... הוא תכף מגיע.'
ידעתי במי מדובר. בעלה האלים, זה שהתעלל בה שנים. הלב שלי התכווץ מכאב וזעם. רצתי אליו, להגן עליה, אבל היא עצרה בעדי. כאילו ידעה שזה הגורל, שזה חייב לקרות.
והוא הגיע אליי וחבט בראשי..
כשקמתי למחרת, בצהרים, שיירת הלוויה יצאה כבר לדרך בלעדיי.
'זה בסדר,' אמרה המטפלת ברכות, 'בואי נתחיל לחזור עכשיו.'
פקחתי את עיניי, חזרה אל החדר השקט, אל ההווה. דמעות זלגו על לחיי, אבל הרגשתי גם הקלה עצומה.
סוף סוף הבנתי את הקשר העמוק ביני לבין בתי,
את החשש לחייה שניקר בי תמיד לעומת ילדיי האחרים
את התהייה הגדולה והבלתי מוסברת שחשתי כלפיה מרגע שנולדה. "מי את?.. למה הגעת אליי?.."
וגם את הסצינות מברזיל. אבל זה כבר לסיפור אחר..
כשיצאתי מהקליניקה, השמש שקעה. הרגשתי כאילו סיימתי מסע ארוך בים סוער, וסוף סוף הגעתי לחוף מבטחים.
ידעתי שמעתה והלאה, כל רגע עם בתי יהיה מתנה, הזדמנות ללמוד עוד ממנה, לתקן ולאהוב.
חזרתי הביתה, הסתכלתי עליה בעיניים אחרות.
כן, היא עדיין הילדה שמסרבת לאכול ביצים ומתעקשת לא לשרוך נעליים. אבל היא גם האישה החזקה הזאת, המיילדת של הכפר, שהייתה אישה מוכה באוהל הפרטי שלה. וכך היא גם מתה.. בהשלמה שזה כל מה שמגיע לה.
זו שגידלה אותי בחיים אחרים, שנתנה לי הכל כשלא היה לה כלום.
שממנה למדתי על חמלה,
על אימהות,
על לידה,
על טיפול בבנות הכפר האחרות בלי שיפוטיות ובלי משוא פנים.
לבשל להן, לטפל בתינוקות, ולשחק אתם תופסת כשהם כבר מתרוצצים בין הרגליים
אז בפעם הבאה שהיא תסתגר לה בתוך גיל ההתבגרות ומול המסכים שלה, אני אנשום עמוק ואזכור - היא לא סתם הילדה שלי. היא המורה שלי לחיים, שחזרה כדי ללמד אותי אהבה ללא תנאי.
